ב-30 ביוני 2005, תחת הכותרת "תושבים בצל האנטנות", התקיים בתל-אביב כנס בו השתתפו מאות פעילים. הכנס היווה תגובה לביקורת הציבורית הנרחבת כנגד אלפי מוקדי שידור ועשרות אלפי אנטנות סלולריות שהוקמו בישראל על כל גג רענן, לעתים קרובות ללא היתרים מתאימים ובהיחבא. בדיעבד, הכנס גם יצר את "הפורום לסלולריות שפויה", קואליציה של ועדים מקומיים וארגונים סביבתיים הפועלים להסדרת נושא הקרינה הבלתי מייננת בכלל, והקרינה מהאנטנות הסלולריות בפרט. באותה תקופה הבלבול היה רב וגל פניות בנושא הגיע לארגונים הסביבתיים: מה עושים? מה אומר החוק? ומהן הסכנות? 

אם תרצו, מסעו של הפורום בנבכי המרחב הציבורי הישראלי והסיפור הסלולרי בכללותו הם משל חברתי אקטואלי. מחד, חברות הסלולר מבקשות לצמצם את הסיפור המורכב לשורה תחתונה אחת: תשתית חיונית מול היסטריית המונים. מאידך, "הפורום לסלולריות שפויה" והפעילים הסביבתיים מתעקשים על שורה אחרת לגמרי: התנהלות כוחנית מול אזרחים חסרי זכויות שבריאותם מופקרת - והיעדר כוחות ממלכתיים מרסנים.

תגידו, הקרינה הסלולרית באמת מזיקה?

התעשייה הסלולרית בארץ ובעולם השקיעה ומשקיעה הון בלתי נתפס בניסיון לטשטש, להפריך ולמזער את נזקיה של הקרינה הסלולרית. בניגוד למומחים עצמאיים שטוענים לפגיעה מוכחת, הפורום נוקט בגישה לפיה השפעות הקרינה הבלתי מייננת רחוקות מלהיות ברורות - ובדיקת השפעתן דורשת מחקר ממושך. אולם חברות הסלולר מדלגות בגסות למסקנה, הבלתי מדעית בעליל, שקרינת האנטנות אינה גורמת כל נזק בריאותי. כך-או-כך, זירת המאבק העיקרית היא הצדק הסביבתי וזכויות הציבור. במקום להתכתש במאבק מדעי, שלציבור אין בו חלק, יש להתמקד בנושאים הנהירים הנוגעים לכלל החברה. מוכרחים, יחד עם זאת, לציין כי קיימות אינדיקציות לא מעטות המעידות על פגיעה מחשיפה ממושכת לקרינת האנטנות, כולל מקרי מבחן מקומיים.

בישראל קיימים כ-7,000 מוקדי שידור סלולריים, כלומר אתרים בהם מוצבות אנטנות. מוקד כזה יכול לכלול אנטנה אחת ויכול לכלול גם 34 אנטנות. מספר האנטנות הסלולריות הפעילות בארץ עומד על כ-28,000. למעלה מ-2,000 מוקדי

שידור, לפי ההערכות האחרונות, כוללים אנטנות מוסתרות בחדרים בדירות, מאחורי דודי שמש ובאופנים יצירתיים שונים ומשונים נוספים, ומאות מהן מופעלות ללא רישיון.

תפיסת העולם של הפורום גורסת כי הבחירה בטכנולוגיה הסלולרית היא עובדה, אולם מימושה חייב לשמור על עיקרון הזהירות המונעת. אך המצב הקיים הוא של רמיסת זכויות ציבוריות: לא קיימת חובת יידוע מראש על התקנת אנטנות לבעלי העניין, שכנים, מוסדות חינוך קרובים ועוד; מול ועדות התכנון לא קיימת זכות התנגדות מראש להקמת אנטנה; אפשרות הפיצוי מוגבלת ומושתת רק בחלקה על חברות הסלולר ורק מתוקף תקנה זמנית של המועצה הארצית לתכנון ובנייה; והסמכויות הניתנות לוועדה המקומית ביחס לקביעת מיקום מוקדי השידור ועצם הצבתם מצומצמות ביותר עד לא קיימות.

הפגיעה הנובעת מהצבת האנטנות אינה אחידה, ומשתנה מאוכלוסייה לאוכלוסייה. במילים פשוטות, החלשים נדפקים יותר. מוסדות פרטיים וציבוריים לקשישים, למשל, מארחים מאות מוקדי שידור. במקרים רבים מדי הדיירים מהווים בני ערובה בידי בעלי המוסדות ומפעיליהם. אוכלוסייה נפגעת נוספת היא ילדים, שכן אנטנות רבות עוצמה ממוקמות בסמוך למוסדות חינוך. מגזר 'מועדף' נוסף הם העולים החדשים ואת מרכזי הקליטה בישראל מעטרות, דרך קבע, אינספור אנטנות. גם הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית סובלת באופן מיוחד מהאנטנות, בחסות הפיקוח המינימלי של המשרד להגנת הסביבה וחברות הסלולר העושות במרחב הציבורי כבשלהן.

ומה, בעצם, עשיתם עד עכשיו?

ההישג הבולט ביותר של הפורום הוא שותפות מרכזית בחקיקת חוק הקרינה הבלתי מייננת. החוק, שעבר ביומה האחרון של הכנסת ה-16, בשלהי דצמבר 2005, מסדיר את המערכת החוקית למתקנים המקרינים קרינה בלתי מייננת, בעיקר אנטנות סלולריות ומתקני מתח גבוה חשמליים. בתחילת שנת 2007 התקנות המלוות את החוק אמורות היו להיות מוגשות לוועדת פנים והגנת הסביבה של הכנסת, אולם באופן מקומם משרדי הממשלה טרם הגישו את טיוטת התקנות כמתחייב. בינתיים, יו"ר הוועדה אופיר פינס הגיש טיוטת תקנות שהעביר לידיו הפורום כהצעת חוק פרטית, במטרה לייצר לחץ על המשרדים.

לעת עתה, המצב פשוט באותה מידה שהוא מקומם: משרד ממשלתי אחד מדבר בקול אחד עם חברות הסלולר (משרד התקשורת); משרד אחר יושב על הגדר (המשרד להגנת הסביבה); קולו של השלישי נאלם (משרד הבריאות); והרביעי מתגייס לטובת חברת החשמל ומנסה, לכן, 'לתקוע' את החקיקה (משרד התשתיות). ניסיונות אחרים להביא לשיפור המצב נתקלים בחומות שמייצר משרד

התקשורת. כך למשל הצעה לתיקון חוק שנועדה להיאבק בתופעת האנטנות הזוכות לפטור מהיתר בנייה, הוכשלה בוועדת השרים לענייני חקיקה - ואילצה את הפורום להגיש עתירה לבג"צ בנושא.

כיום, הפיקוח על כלל המתקנים וחברות הסלולר נתון בידיו של אדם בודד אחד במשרד להגנת הסביבה, וגם הוא עובד במשרה חלקית. אותו אדם חותם על 20,000 (!) היתרים להקמת אנטנות בשנה. מובן מאליו שהוא נעדר יכולת להתעמק, ולו באופן מינימלי, בדו"חות המוגשים לו. בחינת אותם דו"חות על-ידי אזרחים מגלה ליקויים חמורים בהם. לאחרונה, לדוגמה, ביטל הממונה על הקרינה היתר לאנטנה ברעננה, אחרי שחברת סלקום הגישה שלושה דו"חות שגויים.

ומה הלאה? באופן ציני ביותר הכסף הגדול שוחק עד דק את הממשלה - ומותיר את האזרחים חסרי הגנה. לאחרונה התבטא יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה בכנסת, והכריז כי "ישנם שרים רבים שעובדים למען חברות הסלולר". אולם החיים בצל האנטנות ממשיכים להיות עניינם של חברי "הפורום לסלולריות שפויה". אלה מחפשים דרכים לפצח את הקשיים, כאשר הם חמושים בעיקר באמונה בצדקת הדרך וברוח גבית של עשרות ומאות אלפי תושבים.

אבי דבוש משמש כרכז "הפורום לסלולריות שפויה" מטעם ארגון "שתיל"

• המכללה החברתית-כלכלית , עמותה ללא כוונות רווח, מספקת ללומדים בה ידע תיאורטי וביקורתי על החברה הישראלית - לצד אלטרנטיבות וכלים מעשיים שמטרתם לקדם שינוי חברתי. המכללה פועלת בכל הארץ ומונעת על-ידי פעילים חברתיים ואנשי אקדמיה הפועלים בהתנדבות. מדור שבועי מגיש מדי יום ראשון שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.  
  

• לכל שיעורי המכללה לחצו כאן